חזרנו לסבב לחימה נוסף בעזה. אלי-ה כהן ואמילי דמארי, שרק חזרו בעסקה, הכריזו שהשיבה ללחימה בעזה היא "גזר דין מוות לחטופים". דורון שטיינברכר, שאך חזרה בעסקה, נאמה בכיכר החטופים ואמרה: "יש בי כעס על מי שחושב שזה בסדר לחזור ללחימה. לא הקשבתם לנו?"

ירדן ביבס אמר: "הלחץ הצבאי מסכן חטופים, אני פוחד פחד מוות על החברים שלי". גם סשה טרופנוב, קית' סיגל ויאיר הורן, ששבו מן השבי, קוראים להפסקת אש מיידית ולחזרה מיידית למשא ומתן.

ירדן ביבס אמר: "הלחץ הצבאי מסכן חטופים, אני פוחד פחד מוות על החברים שלי". גם סשה טרופנוב, קית' סיגל ויאיר הורן, ששבו מן השבי, קוראים להפסקת אש מיידית ולחזרה מיידית למשא ומתן

אלי שרעבי, עוד לפני שדאג להחלמה ולבריאות של עצמו, כבר טס למסע הסברה בארה"ב כדי להיאבק בבית הלבן ובאו"ם על חייו של החטוף שהוא רואה בו בן – אלון אהל.

אנחנו יודעים על חטופים רבים שנהרגו כתוצאה מפעילות צה"ל בעזה: ניק בייזר, רון שרמן, אליה טולדנו, נדב פופלוול, יגב בוכשטב, אברהם מונדר, אלכס דנציג, יורם מצגר, חיים פרי, יוסי שרעבי, איתי סבירסקי, כרמל גת, הירש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי, אורי דנינו, סהר ברוך, יותם חיים, אלון שימריז, סאמר אל-טלאלקה. עשרים ואחד אנשים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

עכשיו נמצאים בעזה עשרים וארבעה גברים שאפשר להציל. הממשלה חייבת להציל אותם, ונראה כי רק הכוח הפוליטי של מרים אדלסון על נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יוכל להושיע את עשרים וארבעה הגברים האלה, שנמקים ברעב ובחולי, מחכים לישועה.

במקום לקבל את ההצעות של חמאס, ישראל נכנסה לעוד סיבוב לחימה – ולמה? כי המצב בחקירות של בנימין נתניהו מחמיר. עוד ועוד אנשים סביבו חשודים בריגול למען קטאר, והכל מוביל אליו.

אז מה עושים כדי לעכב את חקירת קטארגייט ואת המשפט הפלילי? חוזרים לעוד סיבוב של לחימה, סוחטים עוד קצת את הציבור הישראלי, ששכל כבר שמונה מאות ארבעים ושישה חיילים במלחמה הזו, מחצית מהם אחרי השבעה באוקטובר.

אז מה עושים כדי לעכב את החקירה ואת המשפט? חוזרים לעוד סיבוב לחימה, סוחטים עוד קצת את הציבור הישראלי, ששכל כבר שמונה מאות ארבעים ושישה חיילים במלחמה הזו, מחצית מהם אחרי השבעה באוקטובר

הכספים למימון המלחמה הזו, המלחמה שתהרוג את החטופים, ותהרוג עוד חיילים, ותעניק לנתניהו עוד ימים בשלטון, כבר אזלו. אז המדינה החליטה לקחת מהאחיות, האחים, הרופאות, הרופאים, העובדים והעובדות הסוציאליים, והמורות והמורים, כסף ממשכורות. אני מלמדת ילדים, ובכסף שלי יקנו פצצות לזרוק על ילדים בעזה.

אני לא משלה את עצמי – ברור לי שרצועת עזה תיאלץ לעבור דה-נאציפיקציה כפי שגרמניה עברה דה-נאציפיקציה, וכפי שיפן עברה כיבוש ודמוקרטיזציה אחרי מלחמת העולם השנייה. מערכת החינוך העזתית נשלטת על ידי חמאס. חמישים ושמונה שנים תחת כיבוש ישראלי, ושלושים ושמונה שנים בצל פעילות ארגון הטרור חמאס, עשו את שלהן. יצטרך להיות תהליך דה-נאציפיקציה ודמוקרטיזציה, ברצועת עזה. זה יהיה העתיד, וזה העתיד האפשרי היחיד.

הרס של תשתיות והרג מסיבי של אזרחים בעזה, לאן הוא לוקח אותנו? איך הוא מקדם את העתיד שלנו? מאתיים עשרים ושישה אלף בני אדם נהרגו בהפגזות של ארה"ב על הירושימה ונגסקי. לשם אנחנו חותרים? לעוד הרס ועוד חורבן? העזתים כנראה כבר קברו יותר מחמש עשרה אלף ילדים. איך ייראה העתיד שלנו, כשאנחנו מוסיפים רק להרוס ולהחריב?

העתיד יכול לבוא רק דרך תיקון. שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה, והמערב בחר שלא להשאיר את גרמניה מתבוססת בחורבן ולהשמיד אותה, אלא לבנות אותה מחדש. לאפשר את התיקון, לכונן אירופה אחרת.

יפן הרגה מאה אלף חיילים של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית – ובסין לבדה רצחה מיליוני סינים. אבל עם הכניעה של יפן, המערב בחר לשקם אותה ולבנות אותה מחדש. יפן היא מדינה שוחרת שלום כבר שבעים ושלוש שנים, והיא במקום השש עשרה במדד הדמוקרטיה העולמי. בניגוד למגמה העולמית, המפה הפוליטית ביפן יציבה ולא נוטה לימין הקיצוני או לשליטים שרוצים לשמור את כל הכוח בידיים שלהם.

כספי מימון המלחמה שתהרוג חטופים וחיילים, ותעניק לנתניהו זמן בשלטון – אזלו. אז המדינה החליטה לקחת מאחיות, רופאות, עובדים סוציאליים ומורים. אני מלמדת ילדים, ובכספי יקנו פצצות לזרוק על ילדים בעזה

מדינות יכולות להשתנות, מפות פוליטיות יכולות להשתנות. הרצון לנקמה לא יביא אותנו לשום מקום, רק לעוד שפיכות דמים. למוות של עוד ילדים משני הצדדים. כאדם וכמורה, זה לא העתיד שאני חולמת עליו בשבילנו, או בשביל העזתים.

לילדים בעזה מגיע שיבנו להם בתי ספר בהם חמאס לא מכתיב את חומרי הלימוד, ומיין קאמפף לא מונח בספרייה שלהם לצד ארנבונים ודובונים. וגם לנו מגיע להפסיק לשלוח ילדים לצבא, בידיעה שהם עלולים לחזור פצועים בגוף, בנפש, או בארון.

וזו לא רק עזה שצריכה תיקון. אני מרגישה שגם הנפש שלי קהתה בשנה וחצי הזו. בתחילת המלחמה הזו, כשאנשים חתמו על טילים שנשלחו להרוג ילדים בעזה, וכתבו "כתובות מצחיקות" על הטילים, הבטן שלי התהפכה. היום, ממה כבר הבטן שלי מתהפכת?

ההרגשה ש"העולם שונא אותנו", וגלי האנטישמיות הגואים בעולם, והיעדר השיח על השבעה באוקטובר ועל החטופים  – מהשיח הבינלאומי על המלחמה בעזה – עייפו אותי – והאמפתיה שלי נשחקה, ונשחקה, ונשחקה. אני לא יודעת מה נשאר ממנה יותר. גם אני צריכה תיקון, גם אני צריכה שהאמפתיה שלי תצמח מחדש, וכולנו צריכים ראי להביט בו.

מתי נקמה הפכה להיות ערך כל כך חשוב עבורנו? ואיך עברנו להסתתר מאחורי סיסמה כמו "ביחד ננצח", ועצמנו עיניים כשהדמוקרטיה שלנו נחרבת, החטופים מופגזים, עזה הופכת לעיי חורבות, והילדים שלנו הופכים לבשר תותחים.

אני מורה, אז התפקיד שלי הוא לחשוב על העתיד. התפקיד שלי הוא לחשוב על עוד חמישים שנה, כשאהיה בת שמונים ושמונה, קמוטה ודקיקת עור, ואדע שבעזה יש דמוקרטיה, ושלום, וכלכלה יציבה, ושארגוני הטרור שהיו בה הם פרק אפל בהיסטוריה, פרק אפל בעבר.

לילדים בעזה מגיעים בתי ספר בהם חמאס לא מכתיב את חומרי הלימוד, ומיין קאמפף לא מונח בספרייה לצד ארנבונים ודובונים. וגם לנו מגיע להפסיק לשלוח ילדים לצבא, שעלולים לחזור פצועים בגוף, בנפש, או בארון

שבעזה יקום בית ספר על שם ויויאן סילבר, ממייסדות הענף הישראלי-פלסטיני של "נשים עושות שלום", שפעילי חמאס שרפו בתוך ביתה בשבעה באוקטובר. התפקיד שלי הוא לחשוב על עוד חמישים שנה, כשצה"ל יהיה צבא על הנייר, כמו הצבא השוודי, הצבא הגרמני, וצבא שווייץ. או אם לחלום יותר בקטן, שמעגל הדמים והאיבה עם עזה יסתיים – ויהפוך פשוט לשלום קר, כלכלי, שקט. שלום מאופק.

מאיה בנבנישתי היא מורה ומחנכת בבית הספר הדו לשוני ע"ש מקס ריין, המכונה "יד ביד" – בית ספר שחרט על דגלו דו-קיום בין ערבים ויהודים בישראל. בעלת תואר בספרות כללית והשוואתית מאוניברסיטת תל אביב. פעילה חברתית בשדות הפמיניזם, החינוך המיני, זכויות הנשים, זכויות הפליטים וזכויות האדם. ספרה, "הספר על אמיל", ראה אור לאחרונה בהוצאת "פטל".